קונמארי (סוד הקסם היפני): כל מה שרציתן לדעת

מארי קונדו, המכונה "קונמארי", היא גברת יפנית שהוציאה לאור כמה ספרים על סדר וארגון הבית. שני הספרים שתורגמו לעברית הם "סוד הקסם היפני" ו"שמחה בלב", ואת שניהם קראתי ואף יישמתי על חלקים גדולים מביתי.

לאחרונה יצאה סדרה של נטפליקס בכיכובה של קונמארי, שנקראת Tidying up with Marie Kondo, והצפייה בה עוררה בי געגועים לשיטה הייחודית שלה.

בפוסט זה אני אתאר את השיטה בקווים כללים, אתן דוגמאות לכמה כלים פרקטיים שלדעתי הם נפלאים, ואסביר גם מה פחות הייתי מאמצת מההמלצות שלה.

רציונל השיטה

קונמארי טוענת כי כל החפצים שנמצאים בביתנו צריכים לעורר בנו תחושה של אושר (spark joy). כל פריט ופריט. אם הפריט לא גורם אושר, הוא כנראה עשה את שלו ומקומו לא אצלנו בבית.

תהליך הסידור של הבית הוא בעצם תהליך של ללמוד לאט לאט מה באמת גורם לשמחה, בגלל זה מתחילים בדברים הקלים (בגדים) ומסיימים בדברים הכי קשים (פריטים סנטימנטליים).

זה בעצם גורם לנו להסתכל לגמרי אחרת על הדברים. תמיד למדנו למיין לפי צורך, לפי אם לבשנו בשנה האחרונה, לפי אם יש מספיק מקום לזה בארון וכו'. אבל אצלה הקריטריון הוא אושר. בספר הראשון זה נראה קצת מוזר, כי לא כל שדכן, מרית או זוג גרביים יכול לשמח אותנו. בספר השני היא מרחיבה קצת את הנושא בצורה שגרמה לי להבין שמשהו יכול לגרום לנו אושר גם מעצם העובדה שהוא שימושי עבורנו, שזה קצת יותר קל לעיכול.

דרך הפעולה

הכי פרקטי שיש: כל פעם עובדים על קטגוריה אחרת. סדר הקטגוריות:

בגדים, נעליים, תיקים, אקססוריז…

ספרים

ניירת

קומודו (שונות) – מטבח, דברים שקשורים לילדים, למשרד, מצעים ועוד ועוד

חפצים סנטימנטליים – אלבומים, מזכרות, יומנים וכו'

גם בכל אחת מהקטגוריות האלה יש תת קטגוריות שצריך לסדר אותן לפי הסדר. הינה רשימה מלאה:

אז מה בעצם עושות? אעבור על כל הקטגוריות, אסביר, ואז אכתוב מה עבד לי ומה פחות.

ביגוד

בספר היא אומרת שצריך קודם כל למצוא את כל הפריטים מקטגוריה מסוימת, לפי הסדר, ולרכז אותם ממקום אחד.

כלומר הפריט הראשון הוא חולצות ומכנסיים. את לוקחת את כל המכנסיים, החצאיות (זה נחשב bottom) החולצות, הגופיות, הסוודרים, העליוניות, הכל הכל, כולל מה שבבוידעם, כולל קיץ וכולל חורף, ומניחה במקום אחד. רק ככה אפשר לראות כמה פריטים יש לך. אחר כך את עוברת על כל הפריטים אחד אחד, נוגעת בהם ובוחנת אותם, ומנסה להרגיש האם הפריט מעורר שמחה. אם כן – שומרת. אם לא – תורמת/זורקת. מארי קונדו מציינת שחשוב מאוד להודות לכל פריט שזרקנו על כך שהוא שירת אותנו עד עכשיו.

אחרי זה יש את עניין הקיפול. ביפן רוב ארונות הבגדים הם שידות של מגירות, ופה בארץ אלה ארונות עם מדפים. השיטה שלה מותאמת למגירות. אפשר לעשות התאמה על ידי קנייה של סלסלאות או קופסאות מתאימות אבל לדעתי האישית זה לא שווה את זה. מה שכן, אם אתן עכשיו בתהליך של מעבר דירה או של החלפת ארון, אני אומרת לכן מניסיון שמגירות זה פי אלף יותר נוח למבוגרים. מבחינת ילדים זה משתנה – לתינוקות יש את שידת ההחתלה הנפוצה במחוזותינו שהיא ממש נוחה לסוג הקיפול של קונמארי. לילדים שאתם רוצים שיוציאו לבד דברים מהארון – יכול להיות נוח, תלוי מה גובה המגירות כי לגבוהות הם לא יגיעו ועם שרפרף זה כבר מסורבל.

ככה נראים הארונות אצלנו (יש ארון נוסף לתלייה של מעילים ארוכים ושמלות):

במקום שאני אכנס להסברים מסובכים על אופן הקיפול, צפו בסרטון הזה ותבינו הכל.

ככה נראות המגירות שלי אחרי התהליך:

אחרי שסיימנו עם חולצות ומכנסיים עוברים לשמלות. עושים אותו הדבר – מוצאים הכל כולל הכל למקום אחד ועוברים אחד אחד. גם פה יש לה שיטה לאחסון, והיא תלייה לפי הגובה – הפריט הכי קצר מימין והכי ארוך משמאל, וככה זה יהיה יפה ותחוו שמחה בלב.

וכך ממשיכים עם קטגוריית הבגדים והאקססוריז ולומדים לאט לאט מה משמח ומה לא.

מאוד אהבתי את היישום של שיטת המיון שלה על בגדים. כי יש פריטים שוואלה, אולי אני לובשת אותם פעם בשנתיים, אבל אני אוהבת אותם! הם משמחים אותי ולא בא לי לזרוק אותם. מה שכן, בערך שלוש שנים אחרי שמיינתי את כל הבגדים באמצעות קונמארי, עשיתי עוד מיון והפעם בעזרת השיטה הזאת. מטרת השיטה היא לבחון כל פריט בנפרד ולבדוק שאני באמת יודעת איך ללבוש אותו ועם מה לשלב אותו, ולא תמיד התוצאות תואמות לגישה של קונמארי. פריט שאני אוהבת אבל לא יפה עליי או לא משתלב עם שומדבר, אני כן אעביר הלאה. אבל הרעיון של השיטה השנייה היא לא רק ניפוי אלא אשכרה להשתמש במה שיש בארון, ומהבחינה הזו הן משתלבות מצוין.

אני זוכרת שבזמן שמיינתי את ההלבשה התחתונה שלי גיליתי שאף אחת מהחזיות שלי לא מעוררות בי שמחה. זה היה גילוי מעניין, אבל כמובן שלא פרקטי לזרוק עכשיו את כל החזיות. אז לקחתי את זה לתשומת ליבי והתחלתי להחליף אותן לאט לאט, עם הזמן.

בגדול – השיטה עובדת יפה מאוד על ביגוד.

בסדרה שלה ראיתי שהיא לא עובדת עם אנשים לפי קטגוריות, אלא מנחה אותם לקחת את כל הבגדים ולשים על המיטה ולהתחיל למיין. לטעמי – אפשר ככה או ככה, זה לא ממש משנה.

בקשר לשיטת הקיפול, אין לי מה להגיד, היא גאונית. הדברים מתקמטים פחות, אתן יכולות לראות את כל הפריטים שיש לכן בכל רגע נתון ושום דבר לא נשכח בתחתית הערימה. אז אני אומרת כן למגירות!

ספרים

בספרים הרעיון הוא אותו רעיון – עוברים על ספרי קריאה, ספרי עיון, ספרי בישול, ספרי ילדים… ובודקים מה משמח ומה לא.

גם פה אני חושבת שזה עובד נפלא. בערך שליש מארון הספרים שלי נתרם בשלב הזה, כי הבנתי שיש ספרים שקראתי, היו סבבה, אבל הם לא ממש משמחים אותי או מרגשים אותי ואין לי צורך בקיום שלהם בבית.

מארי קונדו מאוד קפדנית פה ומבחינתה צריך להחזיק מעט מאוד ספרים, ומקסימום לגזור (כן, היא כתבה לגזור…) ולשמור במחברת דפים שעוררו בכן השראה מיוחדת. אז אני לא הולכת לגזור ספרים, וגם לא מתכננת להיפטר מהם בצורה קיצונית. אני אוהבת שיש ארון ספרים משמעותי בבית, שהילדות רואות אותו כל יום, ושהן יוכלו יום אחד לקרוא את הספרים שאני אהבתי פעם.

אציין גם שבשלב הזה העפתי את כל ספרי הבישול שלי מלבד שניים. בחיי שאין דבר פחות רלבנטי מספרי בישול בימינו.

ניירת

יש מעט מאוד ניירת שמשמחת אותי. כמה עבודות שכתבתי ונהניתי לכתוב, כמה תעודות הצטיינות ותארים למיניהם, וזהו. כל שאר הניירת שלי עושה הכל חוץ מלשמח אותי. אז פה, מצטערת קונמארי, אני לא איתך.

קודם כל, היא טוענת שאפשר לזרוק מלא דברים שחד משמעית לא צריך לזרוק. לדוגמה? סיכומים של קורסים שעשיתן (היא ממש כותבת – אם שכחתן אז תעשו שוב את הקורס). אז נכון, באמת אפשר לזרוק מחברות מבית הספר וסיכומים לא רלבנטיים מהתארים, אבל סיכומים מקורס הסטיילינג שעשיתי למשל, או הקורס של אדלר, אין מצב שאזרוק! דוגמה נוספת – הוראות הפעלה של מכשירים. היא אומרת שהכל אפשר למצוא היום באינטרנט. זה אולי נכון (בטוח לא מדויק), אבל למה? כבר יש את ההוראות, אולי פשוט נשמור אותן?

מה שכן, הניירת של רובנו במצב קטסטרופה שדורש מיון מקיף, ואין ספק שהקטגוריות שלה מקלות מאוד על החיים בעניין הזה.

אז קודם כל לקחת את כל הניירת מכל המקומות בבית. לפי קונמארי, כל קטגוריה צריכה להיות ביחד במקום אחד, ובמקרה של ניירת אני מסכימה ב- 100%.

אצלי זה נראה ככה, אבל קחו בחשבון שאני מאוד קפדנית בסידור הניירת וייתכן שאצלכן תמצאו הרבה יותר:

אחר כך לחלק לקטגוריות. אצלי הקטגוריות הן כאלה: תעודות והסמכות (הוראה), תעודות וציונים (אוניברסיטה), מכתבי המלצה, משכורות ומסמכים הקשורים למעסיק הנוכחי, משכורות וטפסי 106 ממעסיקים קודמים, גמל/השתלמות/פנסיה, בנק, לנצח (תעודות לידה, נישואין וכו'), תיכון + צבא + פסיכומטרי (תכלס אלה כבר מזמן הפכו לסנטימנטלי אבל עוד לא הוצאתי מהתיקייה), רפואי, קבלות/חשבוניות/תעודות אחריות, הוראות הפעלה. אלה הדברים שלי או אלה שאני אחראית עליהם בבית, בתיקייה של בעלי יש גם חשבונות, ניירת שקשורה לבית ולשיפוץ שעשינו, רכב ועוד כמה דברים שאני לא מטרידה את עצמי בהם. [אבל אבדוק את העניין כשאכתוב פוסט שלם על סידור ניירת].

אלה בהחלט דברים שדורשים מעבר יסודי לבדוק מה רלבנטי ומה לא, ואני ממליצה לכולן לעשות כזה פעם בכמה זמן.

קומודו (שונות)

זו קטגוריה עצומה. פה הלכתי ממש לפי חדרים בבית כי אחרת מאבדים שליטה. החלק הכי כיפי היה להוציא את כל כלי המטבח מהארונות והמגירות ולעבור עליהם אחד אחד. זה ממש מספק. גם פה יש לה שפע של רעיונות אחסון וסידור שמפורטים בספר, אבל אין איזה משהו שזכור לי במיוחד. בגדול המטרה היא לחלק דברים לקופסאות קטנות יותר, לסדר לפי הגובה, ולדאוג שכמה שיותר מהפריטים נראים לעין במבט אחד ולא קבורים זה מתחת לזה.

אני אתעכב פה רגע על דברים שקשורים לילדים. קונמארי כתבה את הספר הזה לפני שהיו לה ילדים ולכן לא התייחסה לאחד הקשיים שהורים חווים – השאלה מה לשמור ומה לזרוק. שלא לדבר על הקושי במקום אחסון בזמן שהדברים מצטברים. אבל למרות שהיא לא התייחסה לנושא הזה באופן ספציפי, קיבלתי ממנה השראה לצורת הסידור הנוכחית.

אחרי שנולדה סתיו, הבת הראשונה שלי, ובגדים התחילו להיות קטנים עליה, פשוט שמתי את כולם בשקית ושמרתי לילדה הבאה. אם היה משהו ממש מוכתם אז העפתי, אבל את הרוב המוחלט שמרתי. ככה הגענו לילדה השנייה עם ערימות על ערימות של בגדים.

כשנולדה גפן כמה שנים אחר כך, פוסט עידן הקונמארי שלי, אני כבר עושה דברים אחרת. אני לא שומרת דברים שאני לא אוהבת. כל מני טריינינגים שבעיניי הם כעורים, שמלות שקיבלתי והן פחות לטעמי, כל דבר שיש עליו כתם ואפילו קטנצ'יק – אני מעבירה הלאה. והכל בסדר, לילדות יש מלא בגדים גם ככה ואני תמיד מקבלת מפה ומשם (ואוהבת את זה מאוד כי זו הזדמנות להתחדש). אז מה שנכנס לשקית ועולה לעליית הגג אלה רק בגדים שאני אוהבת והם במצב טוב, וזה לגמרי הפחית את הכמויות.

מה עוד אפשר להגיד על הקטגוריה הזאת? היא לוקחת הרבה זמן ומכריחה אתכן להיכנס לקרביים של כל הציוד בבית – דיסקים, מוצרי טואלטיקה, שמיכות, מצעים, כלי עבודה, כלי ניקוי, ציוד משרדי… מה לא. פה אני הרגשתי שינוי אמיתי, העפתי כל כך הרבה דברים. זה באמת עימת אותי עם הכמות של הדברים שיש לי (ואני ממש לא אגרנית) והכריח אותי לעשות חושבים בערך על הכל.

קטגוריה סופר חשובה שאני ממליצה לבצע אותה בדקדקנות.

סנטימנטלי

זו הקטגוריה היחידה שהגעתי אליה רק באופן חלקי, משלוש סיבות.

הראשונה, יש לי כמה קופסות של מזכרות שיושבות בעליית הגג ואני לא מוכנה נפשית לפתוח ולהסתכל בהן.

והשנייה, שגם מה שנמצא בחלל הבית, לא ממש מעורר בי חשק לעבור פריט פריט ולבחון האם אני רוצה אותו או לא. קשה לי להגיד! זה בעיניי תלוי מצב רוח, תלוי מצב בחיים, ואולי פריט שעכשיו מעצבן יכול בעתיד לשמח? פה אני עוד בדילמה לא פתורה עם עצמי איך לגשת לזה.

ושלישית, פעם הייתי מאוד אגרנית ואספנית ואני קצת מפחדת להיפגש עם זה.

אני חושבת שהדבר היחיד שכן עשיתי היה מיון תמונות, וזה היה תהליך ממש מעניין. היו לי ערימה של אלבומים, החל מתקופת התיכון שלי ועד אחרי הצבא, של תמונות שאני צילמתי והדפסתי והכנסתי לאלבומים כמעט בלי סינון. אז מה שאשכרה עשיתי, ועד היום אני לא מאמינה, זה פשוט הוצאתי את כולן ומיינתי אותן אחת אחת. היו שם אנשים שאני כבר לא זוכרת שקיימים, תמונות מטופשות או כאלה שממש חוזרות על עצמן, ובאמת מלא מלא דברים מיותרים. העפתי יותר מחצי מהתמונות, וסידרתי מחדש באלבומים. בעיניי זה היה אחד הדברים הנפלאים שעשיתי ואני בהחלט מבסוטה מכך. כמה שזה נשמע קיצוני לזרוק תמונות, בתכלס אין מה לעשות עם 15 אלבומים מתקופת התיכון-צבא, ועדיף אלבומים ממוקדים שכיף לפתוח ולדפדף בהם.

יש לי תיעוד של תמונות שזרקתי לפח (הפח הזה התמלא עוד הרבה אחרי זה):

אני כן רוצה יום אחד לעבור על קטגוריית הסנטימנטלי, אבל עוד לא. הזמן של זה יגיע.

לסיכום

סך הכל מארי קונדו נותנת פרספקטיבה שונה על איך לגשת לנושא של סידור הבית, ואני אוהבת את זה. העולם מלא בטיפים שחוזרים על עצמם של איך לארגן ואיך לסדר, ואני חושבת שהרבה מהם לא נוגעים במהות של למה בכלל אנחנו אוגרים, למה אנחנו נקשרים לחפצים, ומה התהליך הפסיכולוגי שקשור לעניין הזה. הזווית שהיא נותנת מאפשרת לנו קצת להבין מה הצורך שלנו בכל דבר ודבר שנמצא בבית, וככה גם לשחרר הרבה מהדברים.

הגישה שלה גם מדברת על ה"למה" אבל הרבה מדברת על ה"איך", יש לה המון טריקים ושיטות ורעיונות והספר באמת גרם לי לרצות לקום ולעשות. את רוב הפוסט הזה כתבתי מהזיכרון, מה שאומר שגם במרחק הזמן הרבה דברים שהיא כתבה נחקקו בזכרוני והשפיעו עליי.

אפשר לפעול לפי מה שכתבתי פה אבל למי שרוצה להעמיק, אני מאוד ממליצה על הספר. הוא לא כבד לקריאה ומלא בתובנות ורעיונות.

אז האם הפוסט נתן לכן השראה ללכת ו"לקנמר" את הבית?

ספרו לי בתגובות!