עיקרון עוגת השוקולד

חשוב לי לעשות עצירה ולכתוב על משהו שאני קוראת לו "עיקרון עוגת השוקולד".

כדי להסביר אותו בצורה הכי ברורה, אתחיל בסיפור קצר על היום שעבר עליי.

יום רביעי זה היום החופשי שלי. זה יום שלרוב מוקדש לסידורים בבית ובחוץ, לתורים ופגישות ולחיסול ממוקד של רשימת המטלות שלי.

היום בבוקר קמתי ואחרי הפיזור בגנים אכן סידרתי קצת את הבית, הייתי באיזה תור שהיה לי והלכתי לקנות מתנות יום הולדת לשני אירועים שיש לנו בשבת.

ואז חזרתי הביתה. ברשימת המטלות עוד היה לבדוק מבחנים, לעשות סדר בניירת, לכתוב מערך שיעור ועוד כמה דברים. אבל הייתי עייפה. פשוט עייפה. השבוע שעבר עד כה היה די מתיש מבחינת עבודה וסידורים וממש התחשק לי, במקום כל המטלות, שנ"צ. ולא כזה power nap של עשרים דקות, אלא לדפוק שנ"צ אמיתי של כמה זמן שבא לי.

אז ישנתי שנ"צ! ולא סתם, שמתי את הטלפון על שקט והחלטתי שאני אפילו לא שמה שעון. ישנתי כמעט שעתיים. קמתי קצת הפוכה אבל שמחה ומרוצה שנתתי לעצמי את הזמן הזה.

אוקיי, אז מה הקטע עם עוגת השוקולד?

לפני שנכנסתי למיטה כיביתי את הטלפון, אבל יותר חשוב מזה היה לכבות את המחשבות. או יותר נכון את רגשות האשמה. נכון, בשעתיים האלה הייתי יכולה להספיק המון. אבל ברגע שבחרתי לעשות אחרת, ברגע שבחרתי להשקיע את הזמן בעצמי, אני צריכה לעשות את זה בלב שלם. לא לאכול את עצמי, לא להרגיש רע עם עצמי. כי אם אני אלך לישון וארגיש אשמה, מה עשיתי בזה? האם באמת חידשתי את האנרגיות שלי? או שסתם הוספתי עוד רובד לערימת התסכול וההרגשה הרעה שיש לי על כך שאני לא מספיקה דברים?

אני קוראת לזה עיקרון עוגת השוקולד, כי אני חושבת שאם אנחנו כבר מתפנקים על קינוח – מגיע לנו לשים את רגשות האשמה בצד. אחרת הפינוק לא יהיה שלם, ההנאה לא הייתה שלמה. הרי כבר עשינו את זה, כבר אכלנו את עוגת השוקולד, לא עדיף שפשוט נהנה ממנה?

זה תופס לכל דבר שאנחנו עושים שנתפס כפינוק – לעשות בינג' של סדרה טובה, להיכנס למיטה בשמונה בערב סתם כי בא לנו, להכין כוס קפה ולגלול סתם ככה את הפיד של פייסבוק, ללכת לשוטט בקניון בשביל הכיף. לכל הדברים האלה יש ערך, אבל הערך הזה מתפספס אם לא נאפשר את זה לעצמנו בלב שלם. מה שנקרא, אם כבר אז כבר.

ולכן – היה שנ"צ, נהניתי מהשנ"צ, ועכשיו ממשיכה הלאה שמחה ומאושרת ולא אכולת אשמה ומבואסת.