הכל או כלום? איך להתמודד עם פרפקציוניזם שתוקע אותנו | פרק 13

בפרק הזה נכנסתי לנושא חשוב ומורכב: פרפקציוניזם.

דיברתי על מה זה פרפקציוניזם, איך תזהו אותו אצלכן ולמה הוא יכול לגרום.

לאחר מכן צללתי לחמש טכניקות פרקטיות שתוכלו להשתמש בהן כדי להתמודד עם הפרפקציוניזם, אם הוא תוקע ומפריע לכן.

ולסיום דיברתי גם על איך להשתמש בו לטובתכן ואיך לדעת מה המינון הנכון.


להאזנה לפרק:


תמלול הפרק:

ברוכות הבאות לפרק מתומלל מתוך הפודקאסט "בול בזמן", פודקאסט על איך לנהל את הזמן כדי שתוכלי גם להנות וגם להגשים חלומות.

אני יערה אופיר, מאמנת לאפקטיביות וניהול זמן ואנחנו הולכות היום לעסוק בנושא שיבוא לכן בול בזמן: איך להתמודד עם הפרפקציוניזם שתוקע אותנו.

עד סוף הפרק, אתן תדעו מה זה פרפקציוניזם, איך לזהות אותו אצלכן, איך אפשר להתמודד איתו ולוודא שהוא לא מפריע לנו וגם – איך להשתמש בו לטובתנו.

אתחיל ואגיד שפרפקציוניזם זה נושא מאוד מאוד גדול. לקח לי המון זמן לחשוב איך אני רוצה לגשת לנושא הזה ומה אני רוצה להגיד עליו, על מה בדיוק אני רוצה לדבר.

יש המון מחקרים ומלא חומר על פרפקציוניזם. ואני, בתור טיפוס פרקטי, מאוד חשוב לי לא סתם לדבר על מה זה, אלא ממש להתמקד במתי הפרפקציוניזם תוקע אותנו, מתי הוא מפריע לנו, ואיך להתמודד עם זה – ועל זה אנחנו נדבר היום.


מה זה פרפקציוניזם? 

אני כן להתחיל בלדבר בגדול על מה זה פרפקציוניזם.

ההגדרה המקובלת היא שפרפקציוניזם הוא הנטייה שלנו להציב לעצמנו סטנדרטים גבוהים מידי ולבקר את עצמנו יותר מידי על הביצועים שלנו.

פרפקציוניזם בא לידי ביטוי ברצון להימנע מטעויות, שזה משהו שיש לו יתרונות וחסרונות (נדבר על זה בפירוט בהמשך). אחד החסרונות הוא שזה גורם לפחד גדול מכישלון, או פחד מאיך אנחנו נתפסות בעיני אחרים.

זאת הגדרה די כללית, אז אני אתן לכן כמה אינדיקציות לאיך אתן יכולות לזהות אצלכן את הפרפקציוניזם.


איך לזהות פרפקציוניזם אצלנו?

  1. אם אתן מציבות לעצמכן מטרות לא ריאליסטיות ואז מתאכזבות כשאתן לא מגיעות אליהן. עכשיו, להציב מטרות גבוהות זה לא דבר רע. השאלה היא האם הן ריאליסטיות, כלומר זאת אומרת, האם אפשר ליישם אותן בחיים שלכן, וגם איך אתן מרגישות תוך כדי התהליך של התקדמות לעבר המטרות והיעדים שלכן. אם אתן בתחושה של אכזבה עצמית, אז יש שם משהו של פרפקציוניזם.
  2. אם אתן עובדות יותר מידי זמן על משימות ספציפיות, כלומר מקדישות להן יותר מדי זמן, כדי לוודא שהן מושלמות. 
  3. אם אתן מאוד ביקורתיות כלפי עצמכן.
  4. אם אתן מתקשות להחליט החלטות, כי אתן חוששות שתעשו טעויות. הרבה מתאמנות שלי אומרות לי שהן לא מצליחות לקבל החלטות, וזה הרבה פעמים קשור בפרפקציוניזם, לרצון בעצם להגיע להחלטה כביכול מושלמת, למרות שאין באמת דבר כזה.
  5. אם אתן מרגישות לחץ או חרדה שמשהו לא מושלם.

אם אתן מזהות חלק מהדברים האלו אצלכן, או את כולם, אז יש לכן איזושהי נטייה לפרפקציוניזם. ואני רוצה בהקשר הזה, להזכיר שני דברים.

קודם כל, כמעט כולן מתמודדות עם רמה כזאת או אחרת של פרפקציוניזם בתחומים שונים של החיים. זאת אומרת, יכול להיות שאתן פרפקציוניסטיות בתחום אחד ולא פרפקציוניסטיות בתחומים אחרים. אני יודעת שככה זה אצלי. אם תשאלו אותי בשאלה של כן או לא האם אני פרפקציוניסטית, אני כנראה אגיד שלא. אבל אני בהחלט יכולה לראות בכל מיני תחומים בחיים שלי את הנטיות האלה של הפרפקציוניזם. זה ממש תלוי תחום. השאלה היא כמה זה מנהל אתכן, כמה זה תוקע אתכן, כמה זה מפריע לכן, ולזה אנחנו נתייחס בהמשך.

וגם חשוב לי להגיד שלכל מטבע יש שני צדדים. אם במקרים מסוימים הפרפקציוניזם תוקע אותך, מפריע לך או בעיתי עבורך, סביר להניח שהוא גם עוזר לך במקומות אחרים. ציפיות גבוהות וסטנדרטים גבוהים זה לא דבר רע. זה חשוב שיהיו לך ציפיות גבוהות מעצמך, יהיה לך סטנדרטים גבוהים, תרצי להגיע לדברים גדולים. אבל הבעיה היא שאם הם מעכבים אותך מלהתקדם או יוצרים אצלך איזהשהו שיח פנימי שלילי, אז צריך לנסות להתמודד עם זה.


למה הפרפקציוניזם יכול לגרום?

בצד הרע של הפרפקציוניזם, הוא יכול לגרום לסטרס, הוא יכול לגרום להימנעות מוחלטת ממשימות מסוימות, הוא יכול לגרום לאיטיות, כלומר ייקח לכן הרבה זמן לסיים משהו. הוא יכול לגרום לדחיינות, הוא יכול לגרום להתמקדות בטפל ולא בעיקר, להתעסק המון בדברים הקטנים, שהם לא כאלה חשובים, ולא להסתכל על התמונה הגדולה. זה יכול לגרום לשחיקה, זה לגרום לביקורת עצמית קשה, זה יכול לגרום להתמקדות בתוצאה במקום התמקדות בתהליך – וכל אלה דברים שאנחנו לא רוצות בחיים שלנו, אנחנו רוצות לצמצם אותם כמה שאפשר.


איך להתמודד עם פרפקציוניזם?

עכשיו אנחנו ניגשות לפרטיקה של איך להתמודד עם הפרפקציוניזם. אני אומרת מראש שאף אחת מהטכניקות שאדבר עליהן היא כזו שכוללת פעולה אחת קטנה שאתן עושות ואז זה נפתר. פרפקציוניזם זה גם לא משהו שאפשר לפתור וגם לא משהו שצריך לפתור, זה משהו שצריך להתמודד איתו, לחיות איתו, ולנסות להתקדם עם החיים ביחד איתו, לצידו. זה נושא מורכב. בכל מני תחומים אחרים בחיים אני יכולה לתת לכן טיפים קטנים כאלה, אבל פרפקציוניזם זה משהו שדורש קצת יותר מאמץ והתכווננות, ולהתאמן על זה, ולאט לאט אתן תראו את השינוי בחיים שלכן. אז קחו את זה בחשבון. אבל אין דטרמיניזם בשום דבר, פרפקציוניזם זה משהו שאפשר להתמודד איתו.

אז אחרי ההקדמה הזו, יש לי 5 טכניקות שאתן יכולות להשתמש בהן, כדי להתמודד עם פרפקציוניזם.


חלוקה למשימות קטנות

הטכניקה הראשונה היא לחלק את כל הפרויקטים שלך למשימות קטנות.

אם אתן עוקבות אחרי הפודקאסט ועוקבות אחרי באופן כללי, אתן יודעות שחלוקה למשימות קטנות זה משהו שנותן יתרון בהמון תחומים, אני מדברת על זה הרבה. וגם ספציפית, במקרה של פרפקציוניזם, זה מאוד עוזר לנו להתמודד איתו.

למה? כי כשיש לי משימה קטנה אז הרבה יותר קל לי למדוד אם סיימתי אותה או לא, ואז אני יכולה לעבור למשימה הקטנה הבאה. אם יש לי פרויקט גדול, ואני לא מפרקת אותו קודם למשימות, אז קשה לי לקבוע בצורה מדויקת מתי סיימתי.

אז כל פרויקט, כל דבר שיש לכן, תחלקו אותו למשימות קטנות. ואחרי שחילקתן אותו למשימות קטנות, תפרקו אותן למשימות עוד יותר קטנות. ואז תגיעו למצב שיש לכן מדדים מאוד מאוד ברורים מתי סיימתן את המשימה.

זה יכול לעזור לכן לא להיתקע על משימה מסוימת יותר מידי זמן.

ואם אתן רואות שאתן נתקעות, שוב, להקטין את המשימה למשימות קטנות יותר – זה מאוד מאוד עוזר.


לדעת מתי זה מספיק

טכניקה שנייה היא לדעת מתי זה מספיק – שזה משהו שצריך להתאמן עליו.

יש את חוק פארטו, שאומר ש- 20% מהפעולות נותנות 80% מהתוצאות. גם אם אתן מכירות את החוק הזה, אתן צריכות לדעת להשתמש בזה לטובתכן.

זה מה שאני מזכירה לעצמי, למשל, כשאני עורכת שוב ושוב שוב פודקאסט שכתבתי, או איזשהו דף נחיתה שיצרתי, כשאני מזהה שאני לא מצליחה לעצור ולעבור לשלב הבא. אם יצרתי למשל דף נחיתה ולא הצלחתי להבין איך הכפתור הופך לוורוד כהה יותר כשמרחפים מעליו, או שהקו מעל המחיר לא זז באנימציה, או לא משנה מה, זה ממש ממש לא ישפיע על התוצאה הסופית. אלה דברים כ"כ קטנים, כ"כ זניחים, כ"כ שוליים. וגם אם זה קצת ישפיע, זו השפעה ממש זניחה לעומת הזמן שאני מבזבזת על זה ואני יכולה לעשות דברים אחרים שיועילו יותר. זה פשוט לא שווה את זה. זה הכי בתחום של 20% מהתוצאות.

אז אם אתן מוצאות את עצמכן תקועות על משהו ספציפי, תנסו שניה לבחון את הדבר הזה ולבחון אם זה באמת באמת כזה משנה.

אני אתן לכן דוגמה: קיבלתי ציונים מאוד גבוהים בתואר הראשון והיה איזה מבחן שקיבלתי בו 70, או אולי פחות, אני לא זוכרת, והתלבטתי האם לעשות מועד ב'. זה היה מבחן אחד בקורס אחד וממש ממש התלבטתי. זה היה מבחן קשה, הייתי צריכה מאוד להתאמץ, וזה היה מבחן שצריך לזכור המון בע"פ והזיכרון שלי הוא לא ממש הצד החזק שלי. זה היה דורש ממני המון מאמצים ורגע לפני שנרשמתי למועד ב' עצרתי ואמרתי לעצמי – נגיד אני עושה מועד ב' ונגיד, אני אקבל כמה? 90? במקרה הטוב. זה קורס אחד ששווה שתי נקודות, מתוך תואר שלם שנראה לי שכולו 112 נקודות. אז מתוך הציון האחד בקורס האחד, אני אשפר 20 נקודות שלמות. אז את הממוצע הכללי הסופי של התואר זה היה משפר באפס נקודה משהו נקודות. אולי 0.2? אולי אפילו פחות. אז זה לא שווה את זה! אין סיבה לבזבז זמן על הכלום הזה שזה היה מעלה לי את הממוצע. וגם, אני לא הייתי לומדת למבחן הזה בואקום. הייתי לומדת, מבזבזת על זה אנרגיה, כשאני יכולה להשקיע במשהו אחר, בקורסים אחרים, לכתוב יותר טוב עבודות מסוימות וכו'. לעשות יותר פעולות שישפרו לי את הממוצע.

אז הגעתי למסקנה שלפעמים צריך לחשוב על מה לשים את האנרגיה ועל מה לא לשים את האנרגיה, שזה אומר לעצור לפעמים ולעשות את החשיבה הזאת – האם הדבר הזה באמת עד כדי כך חשוב?

אז הטכניקה הזאת היא ללמוד מתי זה מספיק. לתרגל את זה. יכול להיות שבהתחלה יהיה לכן קשה לתרגל, אז תנסו לאט לאט, כל פעם כשאתן תקועות, לעשות את תהליך החשיבה הזה.


להתמקד בהצלחות ובהתקדמות

טכניקה שלישית להתמודד עם הפרפקציוניזם היא טכניקה מאוד מאוד חשובה. לרובנו, אם לא לכולנו, יש נטייה (טבעית ואנושית) לראות רק את מה שלא טוב ולא מצליח. ולכן הטכניקה היא להתמקד בהצלחות ובהתקדמות שלנו.

אנחנו צריכות להתאמן על להתמקד דווקא במה שמצליח, וזה משהו שאפשר לעשות בכל מיני דרכים.

אני אתן לכן כמה אופציות:

  1. לנהל מחברת הצלחות (או פנקס או דף) ולכתוב בה את הדברים הטובים שאת עשית, דברים טובים שהצלחת. לכתוב את ההצלחות. את יכולה לפתוח קבוצת וואטסאפ שלך עם עצמך ובכל פעם שהצלחת, אפילו משהו קטן, לכתוב את זה בקבוצה הזו.
  2. פירוק למשימות קטנות, שדיברתי עליו קודם, גם מאוד עוזר להתמקד בהצלחות. כי אז את מוצאת את עצמך מסיימת הרבה משימות, מסמנת הרבה פעמים וי, וזה מתגמל את המוח שלך וזה גורם לו להרגיש שהצלחת. 
  3. ללמד את עצמך לעצור שניה בכל פעם כשהייתה לך הצלחה, ולחגוג אותה רגע. אפילו בקטנה. להגיד לעצמך "כל הכבוד" או "וואוו, הצלחתי!" כי הנטייה שלנו היא לעצור כשאנחנו לא מצליחות ולדפדף מהר את ההצלחות. משהו מצליח ואנחנו כזה: "כן, כן סבבה", וממשיכות. אבל אם משהו לא מצליח, אז אנחנו נתקעות על זה וחושבות על זה, ושוב, זו הנטייה הטבעית שלנו אז אנחנו צריכות להתאמן על לא לעשות את זה.
  4. להתמקד בהתקדמות. אם יש לנו מטרה ואנחנו מתקדמות לעברה, להגיד לעצמנו כל הזמן כמה התקדמנו לעבר המטרה הסופית שלנו. כלומר, אם אנחנו עובדות על פרויקט מסוים אז זה מאוד נעים לעשות וי על כולו, אבל גם כל צעד בדרך שעשיתן לעבר סיום הפרויקט הזה הוא ממש טוב, אז להתרגל לעצור שנייה ולשים לב לזה. 

עכשיו, הנושא של התמקדות בהצלחות ובהתקדמות, זה לא פתרון קסם. כמו שאמרתי קודם, אין פה איזה שרביט שאפשר לנופף וככה להתמודד עם זה, אבל זה משהו שצריך להתאמן עליו, ולאט לאט המוח שלנו שם לב למה שאנחנו מאמנות אותו לשים לב אליו ומסמנות לו שהוא חשוב. זה כמו שאם אתן רוצות לקנות רכב מסוים, אז אתן רואות על הכביש את אותו רכב. זה לא שיש יותר פעמים את הרכב הזה. או כמו שאתן בהיריון ונראה שכולן סביבכן בהיריון גם. זה לא שבאמת כולן סביבכן בהריון, פשוט אתן שמות לב לזה יותר. המוח שלנו שם לב למה שאנחנו שמות עליו את הזרקור. אז אם אנחנו מאמנות את המוח שלנו להתמקד בכשלונות, אז אנחנו נשים לב לכשלונות. אם נאמן את המוח שלנו לשים לב להצלחות, אנחנו נשים לב יותר להצלחות.

אפשר להתאמן על זה, למשל, על ידי לשים תזכורת בטלפון בכל יום לחשוב מה הייתה ההצלחה היומית שלי, או איך התקדמתי היום לעבר הדברים שחשובים לי, או מה עשיתי היום שהיה טוב. והמוח יתרגל בהדרגה לראות את זה. 

יש למל רובינס תרגיל שאני ממש אוהבת. היא מחפשת דברים בצורה של לב. מחפשת אבנים בצורה בצורת לב, כתמים שנראים כמו לב על המדרכה, עננים בצורה של לב, עלים וכו' וכו'. והיא אומרת שככל שהיא יותר מחפשת את זה, ככה היא יותר רואה את זה. זה לא שפתאום יש יותר לבבות בעולם, אבל היא פתאום רואה את אלו שכבר יש. ואז היא כל הזמן רואה לבבות וזה מאוד משמח, וזו גם דוגמה מעולה לאיך מה שאנחנו נשים עליו דגש יופיע יותר. כמו הצלחות. 


כל ההחלטות הן טובות

הטכניקה הרביעית היא טכניקה שאני קוראת לה: כל ההחלטות הן טובות. היא מיועדת בעיקר למי שהפרפקציוניזם כ"כ תוקע אותה, שהיא לא מצליחה להגיע להחלטות.

אם את לא מצליחה לקבל החלטות בגלל שאת מחפשת את ההחלטה הכי טובה, זה משהו שנוצר על ידי פרפקציוניזם, וזו הטכניקה בשבילך. גם כאן זה משהו שצריך שיהיה לכן במודעות ולהתאמן עליו. 

כשאני אומרת שכל ההחלטות הן טובות, אני אומרת שאם יש לך נגיד שתי אפשרויות שאת מתלבטת ביניהן, אז את יכולה די בוודאות להניח שאין אפשרות אחת רעה ואפשרות אחת טובה. כי אם הייתה אפשרות אחת רעה ואחת טובה – לא הייתה התלבטות! ברור שהיית הולכת על הטובה.

אז אם יש לך שתי אפשרויות ואת מתלבטת בין שתיהן, אז שתיהן טובות, זאת בחירה בין שתי אפשרויות טובות. תמיד אומרים הרי שלכל דבר יש יתרונות וחסרונות, אז פשוט תגידי שלכל דבר יש יתרונות. את לא באמת יודעת לאן כל בחירה שתעשי תוביל אותך בחיים. ואם תחליטי את הדבר האחד – זה יהיה טוב. ואם תחליטי את הדבר השני – זה גם יהיה טוב.

לי זה מאוד עוזר לזכור שלא משנה מה אני אחליט מדובר בהחלטה טובה.

אז להתמקד ביתרונות של ההחלטה ולהגיד לעצמך "מה שאני לא אבחר, זה בחירה טובה" ואני רוצה גם להוסיף לזה שגם לא להחליט, זה להחליט. כי אם את מתלבטת אם לעשות משהו או לא לעשות משהו, ומרוב שאת מתלבטת את לא עושה את זה, אז החלטת לא לעשות את זה.

אז להתאמן על להתמקד ביתרונות ולהגיד לעצמך: ההחלטה שלי היא החלטה טובה, לא משנה מה היא תהיה.


דיבור פנימי

הטכניקה החמישית היא להתחיל לדבר עם עצמנו, ולשים סימני שאלה על כל מיני מחשבות שעולות לנו בהקשר הזה של הפרפקציוניזם, של ההחלטות, של הביקורת העצמית כלפי עצמנו, של הקושי שלנו להתקדם כל עוד זה לא מושלם.

אני אתן לכן דוגמה על עצמי: אם אני רוצה לפרסם איזשהו פוסט ואז אני שומעת את המחשבות שלי אומרות לי "זה לא מושלם", והמחשבות זה לא משהו שאנחנו יכולות לשלוט בהם, הן פשוט מגיעות. אז אני לא חייבת לקבל את זה כמציאות. זה שהמחשבה שלי אמרה לי עכשיו: זה לא מושלם, קודם כל זה לא אומר שזה לא מושלם, אולי זה מושלם, או הכי מושלם שאפשר, או שזה לא צריך להיות בכלל מושלם. ודבר שני, אני יכולה להתווכח. מותר לי להתווכח עם המחשבות של עצמי ואז אני יכולה לשאול את עצמי: "זה באמת לא מושלם? אולי זה הכי מושלם שאפשר?" או לשאול את עצמי "האם זה צריך להיות מושלם? האם זה חייב להיות מושלם? האם מושלם זה בכלל משהו שחשוב בהקשר הזה של הפוסט שכתבתי?". אני יכולה לשאול את עצמי: "מה הייתה המטרה של הפוסט? האם המטרה הזאת הושגה, למרות שאפשר תמיד לעשות יותר?".

אז מה בעצם אני עושה פה? אני מלמדת את עצמי להתווכח עם המחשבות שלי ולא לקבל אותן כמציאות מוגמרת.

אז הטכניקה החמישית היא בעצם לשים סימני שאלה על כל מיני קביעות כאלה שאנחנו קובעות על עצמנו, אז להתחיל להתאמן על זה שאם המחשבה מגיעה – אתן יכולות לדבר איתה, אתן יכולות לנהל איתה דיאלוג, אתן יכולות לנהל איתה דו שיח. המחשבה היא לא עובדה מוגמרת. אז לשאול את עצמכן שאלות ולא לקבל את הכל כמציאות.

אלו היו 5 טכניקות שאני מצאתי שעוזרות לי ועוזרות למתאמנות שלי להתמודד עם הפרפקציוניזם:

  1. לחלק למשימות קטנות
  2. לדעת מתי זה מספיק
  3. להתמקד בהצלחות ובהתקדמות
  4. לזכור שכל ההחלטות הן טובות
  5. לשים סימן שאלה על המחשבות


מתי הפרפקציוניזם משרת אותנו?

עכשיו אחרי שדיברנו על הטכניקות להתמודד עם הפרפקציוניזם, ועל איך לעזור לעצמנו שהיא לא תתקע אותנו ולא תשפיע על הביטחון העצמי שלנו עד כדי כך, אז אני רוצה להגיד שאני כן מאמינה גדולה בלקחת את התכונות שלנו, גם את התכונות שאנחנו לא מחשיבות חיוביות בהכרח, ולהשתמש בהן לטובתנו.

אני אומרת את זה בתור מישהי שבתור ילדה, היו אומרים לי כל הזמן שאני רגישה מדי, שאני לא מצליחה להתמודד עם העולם, שאני נעלבת יותר מדי בקלות ושאני בוכה יותר מדי. שמעתי מלא דברים כאלה בתור ילדה. ולקח לי הרבה שנים להבין שכמו שאמרתי קודם, לכל מטבע יש שני צדדים. תכונה שמפריעה לנו במקום אחד – וכן, זה הפריע לי בכל מיני מקומות חברתיים, משפחתיים וכו',  יכולה מאוד לעזור לנו במקום אחר. ותראו מה זה, הפכתי להיות מאמנת, ואם לא הייתי רגישה, היה לי מאוד קשה לעסוק במקצוע הזה.

אז לכל מטבע יש שני צדדים, ואם אתן פרפקציוניסטיות וזה גם מפריע לכן, אז הסטנדרטים הגבוהים שמגיעים עם זה יכולים להיות טובים. כן תציבו מטרות גדולות, כן תשאפו לחיים שאתן רוצות לחיות, אני באמת האחרונה שאגיד לכן לא לעשות את זה, אבל כל עוד אתן משתמשות בזה כמנוע לצמיחה אישית ולא כעוד דרך לרדת על עצמכן ולהגיד לעצמכן שאתן לא טובות מספיק. כי די, יש לנו מספיק מזה, אנחנו לא צריכות את זה בחיים שלנו, זה לא עוזר ולא מקדם.

כן לשאוף לגבוה, לשאוף למטרות גבוהות ולעשות את מה שצריך במציאות כדי להתקדם לעבר זה, וכל הזמן לשבח את עצמנו בדרך. אם הפרפקציוניזם גורם למשל לעבודה שלכן להיות יותר טובה ויותר איכותית, אז הציפיות הגבוהות שלכן מעצמכן הן לא דבר רע. כל עוד אתן יודעות מתי זה too much.

איך תזהו מתי זה שלילי ולא חיובי? אם אתן "נופלות לדחיינות", אם זה גורם לכן לא לעשות דברים, או אם אתן מתחילות להרגיש את הסטרס בגוף. נגיד אצלי, אם אני נכנסת לאובססיה ממשהו, אז אני ממש מרגישה לחץ פיזי בחזה וכאבי בטן, ואני כבר יודעת לזהות את זה. אז אם זה מגיע לזה, תחזרו לאחת מחמש הטכניקות שהצעתי כאן ותעשו אותה. 

אז לדעת מתי להשתמש בזה, מתי זה מקדם, ומתי זה מעכב.


סבלנות לשינויים

לסיום אני רוצה להזכיר לכן שדפוסים שהתקבעו אצלנו, לוקח זמן לשנות. שינויים אף פעם לא מתרחשים ביום. רק רק רק שינויים קטנים, הדרגתיים, עובדים באמת. תהיו סבלניות לתהליך. כל שינוי בחיים שלנו הוא תהליך אז תזכרו ששינויים קטנים, לאט לאט גורמים לשינוי מאוד גדול.

ואם תתחילו ליישם כל מיני טכניקות עכשיו, אז תוך חודש, חודשיים, אתן תראו שדברים משתנים. דברים משתנים לאט לאט ובהדרגה זה כ"כ שינוי קטן שאנחנו לא מרגישות אותו, אבל פתאום אנחנו תופסות את עצמנו ואומרות "וואו, איזה הבדל בין מי שאני היום, לבין מי שהייתי לפני חודשיים, לפני שנה, לפני חמש שנים".

תודה רבה שקראתן את התמלול של הפרק הזה, ואנחנו נתראה בפרקים הבאים!

יערה אופיר

יערה אופיר

מאמנת לאפקטיביות וניהול זמן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תפריט נגישות